הלכות  אבלות  

קבלת אבלות לפני  

הקבורה

אליהו בקיש

מופץ באישור הרה"ג יהודה נקי שליט"א

מח"ס שו"ת מעין אומר יב חלקים

 ניסן תשע"ה

לכבוד הרב יצחק בן המו שליט"א

הרב הראשי לעיר מונטפליר, צרפת.

הנה התשובה שכבודו ביקש, אחרי שראה שבכסלו תשע"ה, קיבלתי על עצמי אבלות (על אחי) כבר לפני הקבורה כפי הוראת מו"ר הרב יהודה נקי שליט"א על פי פסקי הגר"ע יוסף זצ"ל ביביע אומר.

ותשובה זו מבוססת על הספרים שו"ת יביע אומר ח"ב סימן כח מהגרע"י זצ"ל ושו"ת מעין אומר ח"ד סימנים קיז, קכג, קפב, ריד, רמא, רמט מהרב יהודה נקי שליט"א.

והנה תוכן הענינים:

שאלה.

הקדמה קצרה.

האם יש מושג של אבלות לפני הקבורה?

עוד בדעת הגרע"י זצ"ל: יותר ממ"ש בשו"ת יבי"א.

האם להורות לכתחילה לקבל האבלות מזמן הפטירה או השמועה כשהקבורה תהא כמה ימים אחר כך?

כשקיבל האבלות לפני הקבורה האם ומתי חל עליו דין אונן?

אגב: דין הנחת תפילין (לאונן) בקצרה.

האם גם שאר הקרובים הנמצאים עם הגופא במקום הקבורה (אלא שאנוסים להמתין כמה ימים) יכולים גם כן להתחיל השבעה מיד?

האם אפשר לקבל אבלות מיד כשמתכוין לנסוע למקום הקבורה (לפני הקבורה)?

עצם נסיעת האבל בימי האבלות כדי להצטרף ללויה האם מותרת?

הצטרפות ימי אבלות הראשונים עם ימי אבלות האחרונים כשיש דין "אונן" באמצע.

אגב: דעת שו"ת שבט הלוי בנ"ד: האם מתאימה לדעת הגרע"י זצ"ל?

בכבוד רב

אליהו בקיש

ירושלים

שאלה:

מת לו מת בחו"ל, והקרוב נמצא בארץ ומתכוין לנסוע לחו"ל ששם תהא הקבורה בעוד כמה ימים (בגלל שהשלטונות בצרפת מעכבים מאוד עד שנותנים אישור קבורה) מתי חל עליו (ועל שאר הקרובים שכבר נמצאים בחו"ל) דין אונן ואבל?

תשובה:

הקדמה קצרה:

דין אונן מבואר בשו"ע (יו"ד שמ"א/א) וז"ל:

מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, קודם קבורה (...) אינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך ברכת המוציא ולא ברכת המזון, ואין מברכים עליו ולא מזמינין עליו אפילו אם אוכל עם אחרים שמברכים לא יענה אחריהם אמן.

ופטור מכל מצות האמורות בתורה, ואפילו אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו. וי"א שאפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך או לענות אמן אחר המברכין, אינו רשאי. ע"כ.

דין אבל מבואר בשו"ע (יו"ד שע"ה/א) וז"ל:

מאימתי חל האבלות? משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר מיד מתחיל האבלות. ע"כ.

ויוצא מזה שבדרך כלל (כשהנפטר, קרוביו, ומקום הקבורה הם באותו מקום) יש שתי שלבים: משעת המיתה עד הקבורה יש לקרובים דין אונן, ואחרי הקבורה חל עליהם דין אבל.

ולכן צריך לדון במקרא שהקרובים אינם במקום קבורה והאם יש בזה הבדל כשבאים אחר כך (או כשמביאים הנפטר במקומם) או כשלא יהיו כלל בקבורה. ועוד צריך לדון במקרא שיהיה זמן מופלג (כמה ימים) בין הפטירה לקבורה כמו שמצוי בצרפת, האם גם במקרא זה יחול עליהם דין אונן מהמיתה ודין אבל מזמן הקבורה, או שמא אין להם כלל דין אונן, ויכולים לשבת מיד שבעה.

האם יש מושג של אבלות לפני הקבורה?

שאלו את הרא"ש (תשובות הרא"ש, כלל כז סימן ח): ילמדנו רבינו על צלוב שצלבוהו עכו"ם, ובאו והודיעו את אחיו שהיה בעיר אחרת, ונהג אבלות מיד. ולאחר ג' ימים הודיעוהו שעדיין עומד בצליבתו עד שיתנו ממון רב, והלכו זקני העיר לפייס בממון ולא נתפייסו עד שנתייאשו מלקברו.

מאמתי חל דין אבלות: משעת שמועה או משעת ייאוש?

תשובה: דע כי אבלות קודם הקבורה או קודם ייאוש לאו אבלות היא כלל כי לא נתחייב עדיין להתאבל, והו"ל כדין "שמע על חולה שמת והתחיל להתאבל עליו, ואחר כך אמרו לו חי היה והשתא הוא דמת" שצריך עתה להתחיל שבעת ימי אבלות (ע' נדרים פז), כן הדבר הזה. ע"כ.

וכך פסק מרן בשו"ע (יו"ד שע"ה/ו) וז"ל: מי שהודיעוהו שצלבו עכו"ם את קרובו בעיר אחרת ונהג אבלות מיד, ואח"כ נודע לו שעדיין עומד לצליבה, אותה אבלות לא עלתה לו, וחוזר ומונה משיקבר או משנתייאשו לקברו. ע"כ.

והנה כאן מבואר שאין מושג של אבלות לפני הקבורה, ואע"פ שהקרוב בעיר אחרת.

ולכאורה קשה ממה שכתוב במועד קטן (כב): אמר להו רבא לבני מחוזא: אתון דלא אזליתו בתר ערסא, מכי הדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו מנו. ופרש"י דמאן דאזיל בתר ערסא לא חיילא עליה אבלות עד שנסתם הגולל, אבל כשמוליכין המטה מבבל לא"י לקבור, ואין כל הקרובים עולים לא"י, ומלוין המת פרסה או מיל וחוזרין, מכי הדרי אפייהו מונים ימי אבלות אע"פ שלא נקבר המת עד ימים רבים, דלדידהו דלא מחזי להו טפי, חזרתם כנסתם הגולל.

ובאור זרוע (ח"ד סימן תכד) כתב: מכאן למדנו שאדם המשלח את מתו ממקום למקום, כיון שיצא המת חוץ לשער העיר, וזה חזר לביתו, חלה עליו אבילות מיד אע"פ שלא יקבר עד ו' או ז' ימים.

אבל מי שהיה עם המת בעירו אין אבלות חלה עליו עד שיסתם הגולל, וכ"פ הרמב"ם (אבל א/ה).

וכך פסק בשו"ע (יו"ד שע"ה/ב) וז"ל: מי שדרכם לשלוח המת למדינה אחרת לקברו, ואינם יודעים מתי יקבר, מעת שיחזירו פניהם מללוותו מתחילים למנות שבעה ושלושים, ומתחילים להתאבל. וההולכים עמו מונים משיקבר.

הנה, מבואר שיש מושג של אבלות לפני הקבורה, כגון שהנפטר הולך בעיר אחרת (וה"ה כשכבר נמצא במקום אחר) ולכן לשאלה ששאלו לרא"ש היה אפשר ג"כ לפסוק לקרובו שעלו לו הימים שכבר התחיל לשבת שבעה לפני הייאוש. ולמה לא כך פסק הרא"ש מכח גמרה זו?

וע' בשו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד ס' כח) הישובים בזה.

ועכ"פ במסקנה הביא דעת הרב ולדינברג זצ"ל בספר אבן יעקב (סימן מ') שדעת רוב האחרונים שאין להתאבל עד לאחר קבורה אם יש הפסד ממון לאבלים אם יתחילו להתאבל מיד, כגון שיש להם לסדר מכירת חנות או לגמור איזה מסחר מכר וקנין וכיו"ב, שפיר יש להקל עליהם ולפסוק שלא חלה אבלות עליהם ויתחילו האבלות משעת הקבורה. וטעמו: כיון שקיימ"ל שהלכה כדברי המיקל באבל (כמבואר בתוס' עירובין מו, וברמב"ם אבל א/ח ובלחם משנה שם) ואפילו באבלות דיום ראשון דהוי דאורייתא לכמה פוסקים.

ומבואר מזה שאע"פ שהדין הוא שהאבלות חל לפני הקבורה,יכול עכ"פ לקבלה על עצמו אחרי הקבורה כשיש איזה סיבה כגון הפסד, כיון שמקילים בהלכות אבלות.

ומסיק הגר"ע יוסף זצ"ל שלדינא, גם אם אין סיבה מיוחדת של הפסד וכיו"ב, נכון להורות לכתחילה כדברי רוב האחרונים להתחיל האבלות אחר הקבורה. [ואין לו לנהוג דין אנינות וחייב בכל המצוות, ומ"מ לא יניח תפילין בראשון, ואם הניח אין מזניחים אותו. וע"ע לקמן בענין אנינות והנחת תפילין].

וכל זה כשיודע מתי נפטר ומתי יקבר, אז עדיף להמתין עד אחר הקבורה גם כשאין לו סיבה של הפסד, אבל כשאינו יודע כלל מתי תהא הקבורה ורק הודיעוהו שנפטר (ויכול להיות ג"כ שכבר היה קבורה) יכול להתחיל מיד האבלות. וגם אם אחרי שהתחיל לשבת שבעה איזה זמן מודיעים לו שהתחלת ימי השבעה שלו היה לפני הקבורה, לא צריך למנות יותר והימים הראשונים עולים למנין שבעה, שהלכה כדברי המיקל באבל.

עוד בדעת הגרע"י זצ"ל: יותר ממה שכתוב בשו"ת יבי"א:

וכל הנ"ל הוא מה שיצא בדעת הגרע"י בתשובתו בשו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד סימן כח).

אמנם בעל פה (בתשובה לרב יהודה נקי שליט"א, הובא בשו"ת מעין אומר ח"ד בכמה מקומות) הגרע"י זצ"ל גילה דעתו יותר ממה שכתב בשו"ת, ולמעשה במקרא כזה שיהיה זמן של כמה ימים בין הפטירה לקבורה, יכולים הקרובים לעשות מה שנוח להם ולבחור אם להתחיל האבלות מיד או להתחיל אחרי הקבורה.

וזה לשון השו"ת (מעין אומר ח"ד סימן קיז): מי שנפטר לו קרוב בחו"ל ועד שיביאוהו זה יומיים שלשה, מה דינו בימים אלו...

והשיב הגרע"י זצ"ל: לכל הדעות אינו אונן [אמנם ע' שם בסימן קפב שדברים שיכול להחמיר בקלות כגון לא לאכול בשר ולא לשתות יין, לזה יש לו דין אונן] ויש אומרים שיתחיל שבעה מיד, וי"א מהקבורה, והכל טוב, מה שיעשה יש לו על מה לסמוך.

ולפי דברים אלו מובן שאע"פ שבשו"ת יבי"א כתב הגרע"י שיש עדיפות להתחיל השבעה רק אחרי הקבורה, למעשה העיקר להלכה שיכול לעשות מה שנוח לו (להתחיל האבלות לפני או אחרי הקבורה) מטעם זה שמקילים באבל, ובמקום הפסד, ואפילו כשכימעט שאין הפסד כלל כבר מותר לבחור מתי להתחיל לשבת שבעה.

וכמו שמצינו בעוד תשובה (מעין אומר ח"ד סימן קכ"ג) ששאלו אם מותר (במקרא דומה) להתחיל האבלות מיד כדי שירוויח יום אבלות ויוכל ללכת לשיעורי תורה, והשיב הגרע"י זצ"ל שיכול. ואין לפרש "שיכול" רק על ידי הדחק כיון שמצינו עוד תשובה (שם, סימן קיז) שכתוב בפירוש שבמקרא כזה, יש אומרים להתחיל השבעה מיד, וי"א מהקבורה, והכל טוב.

להורות לכתחילה לקבל האבלות מזמן הפטירה או השמועה, כשהקבורה תהא כמה ימים אחר כך:

הזכרנו לעיל דעת הגרע"י שלכתחילה יעשה כרוב האחרונים שיקבל על עצמו האבלות רק אחרי הקבורה אלא שיכול גם כן לקבלה לפני כן. ולפי זה שאל הרב יהודה נקי שליט"א האם אפשר להורות לכתחילה לקבל האבלות לפני הקבורה כדי שיצאו יותר מוקדם מהשבעה ויוכלו ללמוד תורה וכו'...

והגרע"י זצ"ל השיב לו (מעין אל תעשה מזה ענין) שמה שיפסוק להם הרב, יעשו (כל זה הובא במעין אומר ח"ד סימן רמא). ובהסבר שיטת הגרע"י זצ"ל, כתב הרב נקי שליט"א שידוע שמקילים באבל, והיא גופא כל השאלה: מה נקרא להקיל? להקדים או לאחר השבעה. והכל תלוי לפי בחירת כל אחד ואחד, ולכן יכולים לעשות כרצונם.

ומבואר מכל הנ"ל שאם נוח לקרובים יכולים לקבל האבלות לפני הקבורה, ואפילו כשיודעים בבירור מתי תהא הקבורה וגם כשיביהו הנפטר אצלם בעוד כמה ימים. ואע"פ שבשו"ע (יו"ד שע"ה/ב) כתב שדוקא כשאינם יודעים מתי יקבר, עכ"פ כך הדין [ובשו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד סימן כח) מסביר למה לא חוששים לתנאי זה, וע' לקמן שכך ג"כ דעת הגר"ש וואזנר זצ"ל בעל שבט הלוי ע"פ מהרש"ם שגם כשידוע מתי הקבורה יכול לקבל מיד האבלות].

כשיקבל אבלות לפני הקבורה, האם ומתי חל עליו דין אונן?

מה שהבאנו לעיל שבנ"ד אינם אוננים בימים שבין המיתה לקבורה (אלא שעכ"פ מחמירים להמנע מאכילת בשר ושתיית יין) אין הכוונה שלא יהיה להם כלל דין אונן, וכמבואר בספר גדולי טהרה למקוואות (תשובות ס' כ"ט) וז"ל: ועל דבר המת שלא ניתן לקברו עד עבור ג' ימים, מה דינו לענין אנינות, עכ"פ צריך לקבוע איזה זמן לאנינות לכה"פ יום אחד, או יום המתה או יום הקבורה, ומסתמא יום הקבורה עדיף, ובשאר השני ימים יקרא ק"ש, ויניח תפילין, ויעסוק בשאר מצוות כדרכו, וטוב לו. עכ"ל. [וכך הורה לי הרב יהודה נקי שליט"א למעשה, להתחיל השבעה מיד, ושביום הקבורה דינו כאונן, וממשיך אחר כך להשלים השבעה, וע' לקמן למה לא נחשב האנינות שבאמצע האבלות כהפסק].

אגב: דין הנחת תפילין בקצרה:

ובענין מתי האונן אינו מניח תפילין ע' שו"ת מעין אומר (ח"ד סימן קפב) שיש שלשה זמנים שונים: ביום הפטירה, ביום הקבורה, בזמן שמתו מוטל לפניו.

ובמקום שלא נותנים לקבור כי אם ב' או ג' ימים אחרי הפטירה, ע' שם (סימן רמט) שבימים אלו הקרובים אינם לא אוננים ולא אבלים וחייבים בכל המצוות, אלא שלגבי הנחת תפילין ביום הפטירה וביום הקבורה פטורים.

האם גם שאר הקרובים הנמצאים עם הגופא במקום הקבורה (אלא שאנוסים להמתין כמה ימים) יכולים גם הם להתחיל השבעה מיד?

ולפי כל הנ"ל מבואר שלא רק מי שנמצא רחוק יכול להתחיל השבעה כמה ימים לפני הקבורה, אלא שגם כל שאר הקרובים הנמצאים כבר עם הנפטר ובמקום שעתידה להיות שם הקבורה יכולים להתחיל השבעה מיד, מטעם זה שמקילים באבל, ואם יש להם איזה סיבה להתחיל מוקדם, אין מניעה.

ואמנם, יכולים גם כן להתחיל אחרי הקבורה, הכל לפי מה שנוח להם ומה שיפסוק להם הרב שלהם. [ובמקרא שהיה לי, אני בחרתי כהוראת מו"ר שליט"א להתחיל השבעה מיד, ושאר הקרובים עשו כהוראת רב העיר שליט"א בצרפת להתחיל רק אחרי הקבורה, ולכן יצאתי מוקדם יותר משאר קרובים מהשבעה, והכל היה כשר].

האם אפשר לקבל אבלות מיד, כשמתכוין לנסוע למקום הקבורה (לפני הקבורה)?

ולפי דעת הגרע"י זצ"ל, אין הבדל אם הקרוב, שנמצא במקום אחר שאינו לא מקום הנפטר ולא מקום הקבורה, נשאר במקום הזה עד סוף השבעה, או שמתכוין לנסוע אחרי שכבר קיבל על עצמו האבלות.

ואע"פ ששאר קרובים החליטו להתחיל השבעה רק אחרי הקבורה, יכול הוא להמשיך השבעה לפי חשבונו ולגמור קודם שאר הקרובים. (וע' לקמן דעת הגר"ש וואזנר זצ"ל).

[אגב: ואין לדמות נ"ד למ"ש ברשב"א ובשו"ע (יו"ד שעה/ח-ט): שאע"פ שכתב הרשב"א (והובא בבדק הבית יו"ד ס' שעה) ע"פ הגמ' (מו"ק כא:) שלעולם, הבא מונה עם הנמצא, ואפילו אם הבא הוא גדול הבית, אינו דומה לנ"ד, ששם רק לומדים שבתוך הג' ימים הראשונים של האבלות, הבא ממקום קרוב מצטרף לקרובים הנמצאים כבר, והתחילו השבעה, וגומר אתם (וע' שו"ע שע"ה/ט שכל זה אם לא ידע שמת, אבל אם ידע והתחיל להתאבל רק ביום השני, לא יקצר כשיגיע אליהם).

ובהגדרת מה נקרא "מקום קרוב" כתבו הראשונים תוס' (שם) ורא"ש (סל"ח) שהוא עשרה פרסאות. אלא שהוסיף הרא"ש בשם הגאונים דהוי סוגיא דחד יומא, כיון דאי שמע הוי מטיא הכא בחד יומא, כמאן דאיתיא בהדייהו דמי (הובא בב"י שעה/ח).

ולפי זה בזמנינו, גם הבא מחו"ל לארץ (או הפוך) במטוס, כל עוד שיכול להגיע ביום אחד, הוי שפיר נקרא "מקום קרוב" [וכך משמע בדעת הגרע"י במה שהשיב לגר"י נקי שליט"א בשו"ת מעין אומר (ח"ד סימן ריד)].

ועכ"פ לא לומדים כלל מזה לנ"ד שאם העדיף לקחת ע"ע האבלות קודם לכן, ואחר כך נסע למקום הקבורה לפני קבלת השבעה ע"י שאר הקרובים שחייב להתחיל אותם מחדש. ובפרט שהם בעצמם היו יכולים להתחיל לפני כן אלא שהעדיפו להתחיל רק אחר כך.]

עצם נסיעת האבל בימי האבלות כדי להצטרף ללויה, האם מותרת?

כתב הנימוקי יוסף (הובא בב"י שצ"ב/ב) שאע"ג דאמרינן (מו"ק כג.) אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, היינו דוקא לטייל, אבל לדבר מצווה שרי (...).

וכך פסק בשו"ע (שם): אבל שבוע הראשון אינו יוצא מפתח ביתו אפילו לשמוע ברכות החופה או ברכות המילה. וברמ"א (שם) כתב וז"ל: והא דאסור לצאת חוץ לביתו, היינו דווקא לטייל או למשא ומתן וכדו' אבל אם שלח מושל אחריו או שצריך לילךבדרך או לשאר דברים הצריכים לו הרבה כגון דבר האבד, מותר לו לצאת, וכן נוהגין. ע"כ.

וע"ע בתוס' (מו"ק כז. סוף ד"ה אם) ממה שלמדו ממו"ק טו. שאיסור נעילת הסנדל הוא דוקא בעיר, אבל כשהאבל יוצא לדרך מותר לו לנעול הסנדל. ומכאן למדו התוס' שאין איסור יציאת האבל מפתח ביתו (כג.) אלא בעיר, אבל לדרך מותר (אמנם מסתפקים תוס' אם דוקא בדבר האבד מותר לצאת לדרך או לכל ענין).

ועכ"פ לדינא לצאת לנסיעה, כשכבר קיבל על עצמו האבלות, כדי ללכת ללויה מותר.

הצטרפות ימי אבלות הראשונים עם ימי אבלות האחרונים כשיש דין אונן באמצע:

כשהקבורה כמה ימים אחרי הפטירה, שדינו שיכול לקבל  מיד האבלות, וביום הקבורה (כשיוכל לטפל בו) דינו כאונן, ואחרי הקבורה ממשיך האבלות,

מנין שהפסק האנינות שבין שתי תקופות האבלות לא שובר חשבון השבעה, ואולי צריכים השבעת הימים להיות רצופים?

תשובה: הטור בהקדמתו להלכות אבלות כתב (ע"פ הגמ' מו"ק כ.) וז"ל:

מנין לאבלות שבעה? דכתיב (עמוס ח/י) "והפכתי חגיכם לאבל": מה חג שבעה, אף אבלות שבעה. ומשום דאיכא חג שאינו אלא יום אחד, סמכו ליום שמועה רחוקה יום אחד. (וע' בב"ח שעה/א שיש מחלוקת אם לומדים מפסוק "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ/י) ושהרי"ף פסק שלא לומדים מפסוק זה, ובמדרש רבה וירושלמי הביאו שיש מאן דאמר שלומדים מפסוק דבראשית, ונ"מ אם שבעת ימי אבלות דאורייתא או לא).

וע' בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סימן ריג, ח"ח סימן רסט-ג) שדן בדין חתן שהתחיל ז' ימי משתה ובאמצע שמע שמת לו קרוב ולא ידע הדין דפטור מעיקר הדין והתאבל ב' ימים, ושוב עוררו אותו ת"ח על הדין דנוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך אבלות, אם צריך אח"כ לשבת ז' ימים או רק ה' ימים בלבד.

והעלה הרב זצ"ל דאפילו בכה"ג עלו לו ב' הימים      כיון דאיכא מציאות חיוב אבלות במחלו חתן וכלה". ע"כ.

ולפי זה גם בנ"ד שהיה מותר לו מן הדין (לפי דעת הגרע"י זצ"ל) להתחיל השבעה לפני הקבורה פשוט שמצטרפים ימי אבלות הראשונים עם ימי אבלות האחרונים שאחרי האנינות הקצרה שביום הקבורה, שלא רק "דאיכא מציאות חיוב אבלות", אלא היה אבל בפועל ומן הדין.

אגב: דעת שו"ע שבט הלוי בנ"ד האם מתאימה לדעת הגרע"י זצ"ל?

בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן קסח וח"י סימן רטו) מבואר שמתיר למי שמת לו מת במרחקים לקבל עליו האבלות מיד ואפילו כשיודע זמן הקבורה, ע"פ המרש"ם (ח"ב ס' רס).

ועוד כתב וז"ל: ונסיון החיים למדו לנו עוד שאלו שאין פוסקים כן ואין מתחילים באבלות רק אחרי יום או יומיים ולפעמים עוד יותר, ומקילים גם בדיני אנינות הואיל ולא מוטל עליהם פה, ע"י זה באים ההמונים לידי היסח הדעת שאין כמוהו כיון שעוסקים כיום רגיל. ע"כ.

גם לסיבה זאת מצוה להתחיל מיד.

אמנם דעתו שדוקא למי שאינו נוסע ללויה מותר להתחיל מיד, ולא למי שמראש כבר יודע שיסע.

וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן ק"צ) שהיתיר להמשיך האבלות למי שקיבלה לפני הקבורה ורק אחר כך נמלך ונסע ללויה. אבל כשיודע מראש שיסע, פוסק השבט הלוי שלא יקבל האבלות מיד, ורק אחרי הקבורה זמנה,

ודלא כדעת הגרע"י זצ"ל.

וכל אחד יסמוך על רבו, שזה וזה דברי אלוקים חיים.

מפתחות

Pour lire le résumé en français :  https://editionsbakish.com/node/1651

English abstract: https://editionsbakish.com/node/1672

© Hotsaat Bakish

12 juin 2015